f ישיבת רעותא
אייר התשע"א
הרהורים ליום העצמאות השישים ושלש

שישים ושלוש שנים עברו מאז יום הכרזת העצמאות בתל אביב. שישים ושלוש שנים, כשכל שנה רק הולכת ומגלה את החיוניות של הכרזה זו, את המשמעות העמוקה של הכרזה זו, משמעות שלא הועם זהרה למרות כל המצבים הקשים אותם אנו עוברים. אבל כמדומה שאיננו עומדים על מלוא עומק התוכן של הקמת מדינת ישראל. מדינת ישראל חידשה בעם ישראל קומה חדשה, חידשה בכולנו מדרגה חדשה בדעת אלוקים, התובעת מאיתנו לשנות את כל הצורה של עבודת ד' השגורה, לשכלל את הופעת התורה, לצאת מכל מחשבה שבלונית, וכמדומה שמרבית האתגרים עוד לפנינו.

גודל השמחה שאנו חשים ביום הזה הוא בשל חשיפת מדרגה שהעתיד רק הולך ומגלה מקצת מזעיר מעומקה. כשיצאנו ממצרים, חשבנו שהנה כי כן התחדשה בנו מדרגה, נהיינו לעם, התגלה שם אלוקי חדש, שם הוי'ה, התגלתה צורת דבקות חדשה בעם ישראל - 'אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא השליח, אני - הוא ולא אחר'. אך ככל שהמשכנו הרי שגילינו כי כל מועד חדש מגלה יותר מה המשמעות של פסח - כל המועדות הינם זכר ליציאת מצרים, אפילו ראש השנה ויום כיפור ואפילו שבת. כשאנו סופרים עומר ומגיעים לשיאו בחג השבועות, אנו מביטים אחור ולפתע לא יום טוב אנו רואים, לא שבתון, כי אם שבת - 'וספרתם לכם ממחרת השבת'. יציאת מצרים גונזת בתוכה כל כך הרבה, שרק ריבוי הפנים המתגלים בגוונים שונים מאפשר לנו לנסות ולטעום ולו במעט מגודל קדושת חג הפסח. כך הוא יום העצמאות, שנה לשנה מביעה אומר, בכל שנה אנו פוגשים גוון נוסף המאפשר לנו לנסות ולהבין מה התרחש ומה מתרחש ביום העצמאות.

נדמה לנו כי חיים אנו חיים בנאליים, כי חיי עצמאות תובעים מאיתנו 'תשלום' בדמות של התעסקות בפרטים הקטנים של החיים, מה שמעכב את הצדדים העליונים יותר של המציאות מלהופיע. בבסיס התפיסה הזו עומדת גישה שאיננה חיה ומבינה את כל מלא המדרגה החדשה האמורה לשנות את כל מערכת המושגים שלנו. אנחנו נמצאים בתחילת הדרך, בתקופת מעבר מעולם בו עסקנו בשאלה 'איך להתנהג, מה לעשות' לעולם בו עלינו להתעסק בשאלה 'מתוך מה', בבניית אטמוספרה, הקשר חדש לחיים שיהיו נורמאליים. מדינה צריכה ליצור חיים נורמאליים, נקודת הויכוח בציבוריות הישראלית היא מתוך איזו נקודת גובה יוצרים חיים נורמאליים, וזה ויכוח הרבה יותר נוקב מהשאלה מהם חיים נורמאליים, מה צורתם וסגנונם. נקודת גובה זו אמורה להתברר דרך העסק העמוק בתורה, מתוך דרישת ד' גדולה, ביראת שמים גדולה, בענווה, באחריות ובעמל.

מהם חיים נורמאליים? כשדוד המלך בורח מפני שאול, בהיותו במדבר יהודה, הוא צמא למים. המדבר לא מספק את צרכיו הבסיסיים ביותר, ושם בעת המצוקה הזו הוא אומר, בפרק סג' של ספר תהילים: "אלקים, אלי אתה, אשחרך. צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועייף בלי מים" הצמאון למים לא מפר את געגועיו האמיתיים של דוד המלך אלא אדרבה מעצים אותם. אפילו הבשר עצמו כמה לאלוקות בתוך כל הצמאון למים, כשהוא נרדף עד צואר באופן שאויביו "והמה לשואה יבקשו נפשי, יבואו בתחתיות הארץ, יגירוהו על ידי חרב מנת שועלים יהיו" את אותה נפש הכמהה לדבקות אלוקית, רוצים אויביו לאבד. מחפשים הם את דוד בתחתיות ארץ, במערות ובמחילות, מחפשים הם אותו ברמות הנמוכות ביותר של שהאנושיות מסוגלת להתדרדר אליה, ברצח תינוקות, בצורות פחדניות ומוּגוֹת לב, מגירים את דמו או לכל הפחות הם רוצים להגירו כדברי המלבי"ם- להפוך אותו לגר, לגרשו כדי שהמקום בו הוא מסתתר יהפוך להיות מקום בו שועלים מהלכים. ובתוך כל זה מבין דוד שהסוגיה האמיתית היא הסוגיה של הצמאון לאלוקים. "כן בקדש חזיתיך לראות עוזך וכבודך" בתוך עומק המבוכות חשבתי והתבוננתי בך וראיתיך בעין ליבי (מאירי) וכמו שחזיתיך בקדש, בעיני הרוח, כך אני רוצה לראות את העוז המתגלה במציאות. ומצד שני כפי מה שהצמאון הולך ומתגבר, בתוך כל אותה הבנאליות של הקיום כך הולכת ומתבררת התמונה הרוחנית, אותו חזיון של קדש. החזקת העמדה היא הנותנת שמחה, היא הנותנת בטחון. כי אין ראוי להתייאש מעבודתך לשום סיבה וצער שיארע כי טוב חסדך הצפון ליראיך מכל חיי העולם הזה. (מאירי)

אלי אתה אשחרך - הרש"ר הירש מסביר מצב זה כדימוי לשחר, לראשית הופעת האור, כשהכל עדיין מטושטש, כשדוד עדיין בתחילת הדרך, למרות האפלולית דוד מחזיק עמדה ומחפש. ואכן מתחילת הדרך צריך להרים את המבט לנשא את המחשבה. "בשמך אשא כפי" רק בנשיאת שמך ארים את כפי, ארומם את כל מעשה ידי. וגם במצבים בהם הנפש מתעייפת, בהם רק תנומה אנו רוצים "אם זכרתיך על יצועי באשמרות אהגה בך". במצב כזה, שגם ברגעי הקטנות איננו מאבדים את הזכרון מסוגלים אנו להתגבר כארי ולעורר את שחר הגאולה. רק החזקת העמדה השמה במרכז את השקיקה הרוחנית והצמאון היא הפתרון היחידי והמקיף לכל הבעיות הלאומיות כשם שהיא הפתרון לצמאון הגשמי ''כמו חלב ודשן תשבע נפשי ושפתי רננות יהלל פי". והחזקת עמדה זו יוצרת צורה חדשה של דבקות ההולכת ומופיעה לאט, ככל שמחזיקים יותר עמדה כן בקדש חזיתיך. התפיסה "כי טוב חסדך מחיים", כי חסד ד' יקר הוא מכל גילויי המציאות הוא הנותן ערך מחודש לכל החיים הממשיים. עמדה מתמידה זו היא המקור לבטחון המוחלט בישועת ד' "אם זכרתיך על יצועי באשמורות אהגה בך. כי היית עזרתה לי ובצל כנפיך ארנן. דבקה נפשי אחריך בי תמכה ימינך". וזהו המקור לשמחה הגדולה איתה אנו נכנסים ליום הקדוש הזה "והמלך ישמח באלקים" לא רק המלך דוד כי אם גם המלך שאול (רש"ר הירש), שהחיכוך ביניהם יתמתק ועץ יוסף ועץ יהודה יהפוך להיות לאחד.

כשאנחנו יודעים כי אותה מתנה גדולה שקיבלנו, היא הרבה יותר גדולה ממה שאנו תופסים, היא גונזת בחובה דעת אלקים חדשה, צמאון המתרווה רק על ידי לימוד תורה בגדלות, שמתוכה אנו מצליחים לראות כיצד כל החיים כולם הינם חלק מגדלות זו, אנו מתמלאים בהכרת הטובה ונכנסים בשמחה ליום זה ומייחדים את קוב"ה ושכינתיה בקדושה גדולה מתוך אחיזה בההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל ולשם כל ישראל. כמה מעטים חוגגים את החג הזה מתוך שקיקת הקדש, כמה מעטים מתפללים ותופסים כי תפילות אלה של היום הקדוש הזה משפיעות שפע קדש לכל השנה, מחדשות בנו צורה חדשה ומדרגה חדשה, בנו - בכל מדינת ישראל ועם ישראל ומתוך כך בנו, בכל אחד מאיתנו, עבודת ד' בשמחה גדולה חושפת בפנינו את האחיזה במדרגות עליונות אלה ומשפיעה שפע טוב לכל בית ישראל.

 אדר התשע"ג
 אייר התשע"ב
 חנוכה התשע"ב
 אייר התשע"א



אודות. about. איפה אנחנו?. בירורים מבית המדרש. צוות. פורום.
מצגת. סרט. כתבי עת. צור קשר. גלריה. קבצי אודיו. פשקעוויל. מסמכים. תרומות. פרויקטים.